"לא ראיתי אנשים בפאניקה, לא שמעתי צעקות, גם לא הייתה תחושה של אי סדר. אפילו לא ראיתי אנשים בוכים. רוב האנשים היו עטופים בשמיכות, מקצתם נשאו חבילות של רכוש יקר. כולם היו אדיבים ומתחשבים ועזרו זה לזה. החלה תזוזה, כולנו ידענו לאן ללכת - מקום המיועד בדיוק לרגע הזה הכרנו את הדרך בע"פ. היינו הולכים לאותו מקום לעיתים קרובות - לכל משחק כדורגל שהיה בעיר, עם שקיק של גרעינים שחורים ביד, כל הדרך מתווכחים מי תהיה הקבוצה המנצחת, היינו מבלים שם בשבת אחרי הצהריים עם הילדים, מקימים אוהלים בחורשה הקטנה.  ידענו שאותו מקום מתוכנן ליום הנוראי הזה. אבל בחיים לא דיברנו על זה בקול. "

בטבריה כבר אין אזור תעשייתי ואזורי מגורים, אין בתי חרושת ומחסנים, ובתי מלון נהרסו כליל. פה ושם עומדים שרידים של בניינים מהעיר המופלאה הזאת. עשן מיתמר מהעיר, והאש מאדימה את השמים בלילה. אין שום כוח שיכול למנוע את ההרס . הרחובות מלאים שרידי קירות, המים זורמים ברחובות מצינורות שהתפוצצו. כל עמלו של האדם נהרס ב־45 שניות של תזוזת קליפת האדמה.